חרמות בקרב בני נוער וילדים: סקירת חוקים ואכיפה בעולם

חרם חברתי בבית הספר מוגדר כמצב שבו קבוצת תלמידים מחליטה באופן קולקטיבי להדיר, לדחות או להתעלם מתלמיד אחר. זה יכול להתרחש מסיבות שונות, כגון בריונות, אפליה או קנאה. ילדים הנתונים לחרם עלולים להתמודד עם בידוד, נידוי, התעללות מילולית ופיזית ובריונות ברשת. ההשפעה של חרם כזה על ילד עלולה להיות הרסנית, ולהוביל לתחושות של בדידות, דיכאון ואפילו התאבדות.

במאמר זה נדבר על נושא החרמות בקרב בני נוער וילדים בבתי ספר ונסקור את החוקים ומנגנוני האכיפה הקיימים ברחבי העולם לטיפול בבעיה זו.

היקף הבעיה

חרמות בבתי ספר אינם מוגבלים לאף מדינה או אזור ספציפי. בשנים האחרונות, מספר מדינות דיווחו על עלייה במספר החרמות בקרב ילדים ובני נוער. לדוגמה, בארצות הברית, סקר שנערך על ידי המרכז הלאומי לסטטיסטיקה של חינוך מצא שאחד מכל חמישה תלמידים חווה בריונות. בבריטניה, דו"ח של האגודה הלאומית למניעת התאכזרות לילדים מצא שאחד מכל ארבעה ילדים חווה בריונות. בהודו, מחקר שנערך על ידי המועצה הלאומית למחקר והכשרה חינוכית מצא שכמעט מחצית מהתלמידים שנסקרו עברו חרם.

חרמות בבתי ספר יכולים ללבוש צורות רבות, כולל הדרה חברתית, נידוי, הפצת שמועות ושקרים, בריונות ברשת ועד אלימות פיזית.

על פי נתוני משרד החינוך בישראל, בשנת 2021/22 דיווחו 43% מתלמידי כיתות ה'-ו' שחוו עלבונות, קללות או צחוק שהופנו אליהם על ידי תלמיד אחר. 19% מהתלמידים בכיתות אלו דיווחו על אלימות פיזית מתוך כוונה לגרום נזק, ו-8% דיווחו שחוו בריונות ברשת.

בעיית האכיפה

בעוד שלמדינות רבות יש חוקים ותקנות לטיפול בסוגיית האלימות בבתי הספר, האכיפה יכולה להיות אתגר משמעותי. הדבר נובע בין השאר מהעובדה שאירועי חרמות רבים אינם מדווחים, מה שמקשה על מנהלי בתי הספר, ההורים וגורמי אכיפת החוק לפעול. בנוסף, עשויים להיות גורמים תרבותיים או חברתיים המקשים על קורבנות להתייצב או על הרשויות לנקוט פעולה נגד העבריינים.

כדי לטפל בבעיה זו, מדינות רבות חוקקו חוקים ומדיניות שמטרתם להגן על ילדים מפני בריונות והטרדה בבתי ספר. לדוגמה, בארצות הברית, החוק לשיפור בתי ספר בטוחים מחייב בתי ספר לאמץ מדיניות למניעת בריונות ולהגיב עליה. באופן דומה, בבריטניה, חוק החינוך והפיקוח משנת 2006 מחייב את בתי הספר לקיים אמצעים למניעת בריונות.

חוקים ומנגנוני אכיפה ברחבי העולם

מדינות רבות נקטו בצעדים לטפל בסוגיית האלימות בבתי הספר, כולל חרמות.

לדוגמה, בארצות הברית, חוק בתי הספר והקהילות, מספק מימון לתוכניות המטפלות באלימות וחרמות בבתי ספר. החוק לשיפור הבטיחות בבתי הספר (the Safe Schools Improvement Act), מחייב בתי ספר לאמץ מדיניות למניעת חרמות ובריונות ולאכוף אותה.

בנוסף, למדינות רבות יש חוקים ספציפיים האוסרים על בריונות והטרדה בבתי ספר, כאשר חלק מהמדינות דורשות מבתי ספר לנהל מדיניות ונהלי דיווח כדי לטפל בבעיות אלו.

בבריטניה, חוק החינוך והפיקוח משנת 2006 מחייב בתי ספר לקיים מדיניות למניעת בריונות ולטפל בהם, ותקנות החינוך (תקנות בית ספר עצמאי) משנת 2014 מחייבות בתי ספר עצמאיים לעבוד לפי נהלים להתמודדות עם בריונות והטרדה.

באופן דומה, בקנדה, למחוזות ולטריטוריות יש חוקים ומדיניות משלהם הקשורים לנושא, כאשר רבים מהם דורשים מבתי ספר לקיים מדיניות ונהלים נגד חרם חברתי מכל סוג שהוא.

אולם אכיפת החוקים הללו נותרה אתגר. בתי ספר רבים עדיין לא מצוידים לטפל במקרים של חרם חברתי בצורה יעילה. לעתים קרובות, המקרים אינם מדווחים או אינם נחקרים כראוי, מה שמותיר את הקורבנות ללא כל פתרון.

כדי להתמודד עם זה, מדינות מסוימות יישמו אמצעים נוספים, כגון תוכניות הכשרה למורים ולצוות כיצד לזהות ולהגיב לחרם, כמו גם מנגנוני דיווח אנונימיים לתלמידים.

לסיכום, תופעת החרמות בקרב ילדים ובני נוער בבתי ספר מהווה דאגה משמעותית ברחבי העולם. יכולות להיות לכך השפעות ארוכות טווח על בריאותם הנפשית ורווחתם של ילדים, והטיפול בתופעה דורש גישה מקיפה הכוללת שיתוף פעולה של הורים, מחנכים, מחוקקים והקהילה בכללותה.

אבל זה לא מתחיל ומסתיים בבתי הספר. האחריות היא שלנו, ההורים.

ואם פונה אליכם הורה ומספר לכם על חרם שמקיים הילד שלכם על ילדו שלו או ילד אחר – תושיטו לו יד. תסייעו לו לעצור בזמן את ההשלכות הקשות של החרם. לאף ילד לא מגיע להיות בודד.